פרולוג
הרי יהודה, 166 לפנה"ס
אפולוניוס
   על אף היובש באוויר הזיע נהג המרכבה, בעודו מנסה להתרכז בנהיגה. הוא זז באי-נוחות מצד לצד, מנסה להדוף בעדינות את האישה שחבקה אותו. הלנה, שננסך בה שיכרון תמידי קל, הפעילה את מיטב קסמיה הנשיים לגרום לאליוס להניח לה לאחוז במושכות הסוסים. בעיניו היתה זאת מעילה בקודש למסור את מושכות המרכבה של מושל שומרון לידיה של האישה קלת הדעת.
   בקרון המרכבה התנמנם אפולוניוס, עיניו עצומות וידיו שלובות תחת עורפו ככרית. הוא שמע את לחישותיה וצחקוקיה של הלנה וחייך נוכח המחשבה על אליוס המנסה להתרכז בדרך. הוא פקח את עיניו והביט אל פינת הקרון שם התכרבלה פרינה. היא שכבה על בטנה, מכוסה בסדין דק. בדמיונו הסיט את הסדין מעליה, חושב בערגה על המראה שיתגלה לעיניו. צבע עורה השחום, עדות לקיץ הארוך והחם, בלט על רקע כתונת הפשתן הלבנה, שכיסתה טפח וחשפה שניים. שיערה החום והגלי היה קלוע לצמה עבה מאמצע הגב ומטה, ובחלקו העליון נפרש על כתפיה כמניפה.
   המחשבות אודותיה עוררו אותו. הוא לא הספיק לטעום ממנה עד כה. אשתו התרגלה לכך שהוא מוקף בשפחות וידעה שחלק מהן מספקות את תאוותיו. מכולן, דווקא צעירה יהודיה זו עוררה את חששותיה. היא הזהירה אותו לבל יכניס אותה למיטתו, שכן לא יהיה זה מן החוכמה מצידו על רקע כוונתו לדכא את מרד היהודים. אפולוניוס חשד שהסיבה האמיתית להתנגדותה של אשתו היתה קנאתה בנערה הצעירה והיפה, אולם נאלץ להסכים עם ההיגיון שדבריה. כפיצוי החליט לקחת את פרינה עמו לירושלים, הן כדי להרגיז את אשתו, והן מתוך כוונה לחגוג באמצעותה את נצחונו הצפוי על היהודים.
   בספסל הקדמי של המרכבה שמעו הלנה ואליוס את קולות שקשוק המתכת מתוך הקרון, עדות לכך שאדונם התעורר והוא חוגר את שריונו וכלי נשקו. הלנה הרצינה מיד והתיישבה לצד אליוס. "תתנהג יפה, אליוס הטוב," אמרה ברצינות מעושה. "אתה חושק בבת לוויה של המושל?!"
   אליוס האדים ונעץ את מבטו קדימה בכעס. הלנה החניקה צחוק מתגרה בזמן שיריעת המרכבה הוסטה הצידה והמושל אפולוניוס יצא ונעמד מאחוריהם.
   "הכנסי פנימה, אישה! הטרדת מספיק את אליוס."
   אליוס הביט לעבר אדונו בהכרת תודה.
   אפולוניוס השקיף קדימה. פרש רחב כתפיים התנתק מראש השיירה והתקרב בדהירה קלה אל המרכבה. היה זה טריו, מפקד חיל-המצב.
   "הערוץ לפנינו, אדוני," דיווח טריו בעודו רוכב לצד המרכבה, "לא נספיק לצאת ממנו לפני השקיעה."
   מצחו של אפולוניוס התקמט. דרך ההר, שבה התקדם הכוח, חצתה את הארץ מצפון לדרום, תוך שהיא נמתחת ברובה לאורך הרכסים של שדרת ההר המרכזית. היתה זאת דרך נוחה ובטוחה ברובה, אבל בחלק שלפניהם היא ירדה לתוך ערוץ נחל עמוק, צר ומפותל. זה היה הקטע היחידי בדרך שנחשב מסוכן, בשל היותו נוח למארבים ולמתקפות שודדים. אפולוניוס סימן בידו ומאחורי המרכבה הגיח בריצה משרת, מוביל אחריו את סוסו של המושל.
   "אליוס, הכן את המרכבה ואת עצמך," הורה אפולוניוס בעודו עובר מהמרכבה הנעה באיטיות אל אוכף הסוס.
   אליוס בהה בהפתעה במפקדו. "שודדים לא יעזו לתקוף אותנו, אדוני."
   "לא מדובר בשודדים ולעולם אל תמעיט בערך האויב." הוא השתהה לרגע ואז המשיך, מכוון את דבריו אל טריו, "ממה שידוע לנו על מי שעומד בראשם, הוא ממשיך את המרד שהחל אביו. אין לי שום כוונה שהתקפה עלינו תהיה סיפור ההצלחה הראשון שלו."   
   "מה רצונך שנעשה, אדוני?" אמר טריו, "שנתמקם כאן לחניית לילה, לפני המעבר בערוץ?"
   "אם נעשה זאת, הם יוכלו להתארגן במהלך הלילה ולהכין לנו מארב למחר. לא. נעבור את הערוץ עוד היום, גם אם נסיים לעשות זאת בחשיכה. דְאַג לכך שכולם יתארגנו ויתכוננו ללחימה, גם האדונים הנכבדים המשוכנעים שיצאנו לטיול," סימן אפולוניוס בראשו לאחור. הכח שלו מנה שש מאות לוחמים ועוד כמה עשרות פקידים ועבדים. מאתיים חיילי מצב סדירים, מאתיים שומרונים מקומיים, ועוד כמספר הזה תושבי מחוז שומרון ממוצא יווני, שהיו בעלי אזרחות הלנית. האזרחים היוונים נהגו בחוסר משמעת מופגן. הם הלכו בחוסר סדר, שוחחו בקול רם וצחקו בקולי קולות. לצדם פסעו עבדיהם, נושאים עבורם את ציודם האישי, כלי הנשק והמגנים.
   טריו חייך. "בשעת מבחן נוכל לסמוך עליהם יותר מאשר על כל האחרים, כולם חיילים מקצועיים בעבָרם."
   "כן, כן," רטן המושל, "קח את האזרחים שלך, את הפרשים והרגלים, ותתקדם לפנינו. אם תתקלו במארב, תילחמו כפי שאתם יודעים."
   אפולוניוס שתק לרגע ובחן את טריו. האיש היה לוחם מנוסה מאוד. הוא לא יאכזב. ביחד עם החיילים הותיקים יצליח להתגבר על כל מארב.
"את המרכבות רכז מאחור ואבטח אותן בידי מחלקה רגלית אחת," המשיך אפולוניוס להתוות את התכנית, "אני, בראש יתר הכוח, אתקדם מאחוריכם. אם לא תהיינה הפתעות נמשיך להתקדם עד שנצא מהערוץ, ושם נחנה למשך הלילה. שלח אלי את כל הקצינים והמפקדים, נערוך תדריך מסודר לכולם. הטיול נגמר, נכנסים לשטח האויב."
 
טריו
   טריו רכב בראש הפרשים. מרגע שנפרדו מהשיירה הוא הורה להגביר את הקצב. הוא ביקש להספיק לעבור את כל הערוץ בטרם תרד החשיכה. פלוגת הרגלים התקדמה גם היא במהירות מאחור, בריצה מדודה, משתדלת לדבוק בפרשים שלפניהם. הדרך ירדה מן ההרים אל תוך הערוץ העמוק והפתלתל, צמודה לדופן ההר. לעיתים התרומם השביל כאילו ניסה לטפס על ההר, ולעיתים חזר והשתפל, נושק לתוואי הנחל היבש. פה ושם עוד ניקוו שלוליות מים זעירות, עדות למים שזרמו כאן בחורף.
   הפיתולים הרבים של השביל הטרידו אותו. הם מנעו כל אפשרות לצפות קדימה, וסיפקו שפע של אתרי מארב אפשריים. האפשרות של התקפת פתע עליהם מראש ההר סיכנה וסיבכה את המצב עוד יותר. אפולוניוס צדק כאשר שלח חלק מהכח לפָנים, חשב. הם התקרבו לעיקול נוסף שמאלה. הערוץ הפך כעת צר ועמוק. תחושת הסכנה התחדדה בו והוא האט את סוסו. הוא בחן כל אבן במדרון התלול שלשמאלו וחיזק את אחיזתו במגן. הוא עבר את העיקול ועצר מייד, צופה בדריכות קדימה. כמאה צעדים לפניהם חסם גל סלעים גדול את הדרך, בדיוק בנקודה שבה התעקל הערוץ שוב, באופן שיכול לשמש מסתור מושלם לכח מארב. קיר סלע תלול התנשא משמאל השביל לגובה רב.
   תחושת הסכנה העיקה על נשימתו. לא היה מקום לספק, החסימה היתה מעשה ידי אדם. הוא נשא עיניו בחשש למעלה, מנסה לחצוב במבטו את דופן ההר, מצייר בעיני רוחו את המורדים מסתתרים, מחרישים ודרוכים, ממתינים שהוא וחייליו ירכבו אל תוך המלכודת. יתכן שניצלנו בנס בזכות עצירתי במקום, חשב וכעס על עצמו. הייתי צריך לשלוח לפנינו חוליית סיור. הוא סובב את סוסו והורה לפרשים הסמוכים אליו לחזור על עקבותיהם. בצייתנות ובמהירות החל הכוח לרכב לאחור.
   נקסוס, מפקד פלוגת הרגלים שהתקדמה בעקבות הפרשים, הבחין במתרחש והורה לעצור. הרגלים נעצרו במקום שבו הדרך היתה בגובה הערוץ ונוצר מעין עמק קטן, שאפשר לכח להתפרש לרוחבו. טריו והפרשים הגיעו בדהירה קלה ותפסו עמדות לצדם.
   טריו סקר בדריכות את מעלה ההר. העמק הקטן שחנו בו היה בטוח בהרבה מהמשכה הצר של הדרך שאיימה ללכוד אותם, אולם עדיין הם נמצאו בעמדת נחיתות אל מול כח שיתקוף אותם מלמעלה. השמש עמדה לשקוע. בתוך זמן קצר יגיעו אפולוניוס והשיירה ואז ייסתם המקום במאות אנשים. אם כל הכח ידחס לעמק הקטן הם יהיו בסכנה עצומה במקרה של מתקפת אויב.  
   נקסוס התקרב אליו. "טריו, עלינו לפעול במהירות!"   
   "מה אתה מציע?" שאל טריו, שמח לחלוק באחריות.
   "המדרון אינו תלול במיוחד כאן," הצביע נקסוס לעבר מעלה ההר. "אקח איתי חלק מהאנשים, נטפס למעלה ונאבטח את ההר. אתם תוכלו להתקדם ולפרק את המחסום."
   טריו שקל את האפשרויות העומדות בפניהם. "אני מצטרף אליך," אמר מבלי לאפשר לנקסוס להביע התנגדות. 
   הטיפוס בהר היה קשה מהצפוי. טריו נעצר לרגע להסדיר את נשימתו, חש את הלמות הדם ברקותיו. מאחוריו ניסו להדביק את הקצב כחמישים לוחמים. נקסוס, ואיתו עשרים לוחמים בעלי כושר גופני טוב במיוחד, נמצאו למעלה לפניו. הם טיפסו על ההר כמעט בריצה, המגנים על גבם, נאחזים בסלעים ושיחים בידיהם. השמש נטתה לשקוע והשמים החלו להאדים.  
   לפתע נשמע קולו של נקסוס, רועם וברור:  "אויב מלפנים!"
   נקסוס ואנשיו כבר הסתדרו במבנה קרבי על דופן ההר כשטריו ויתר הלוחמים הגיעו אליהם, מתנשפים מהמאמץ. כמאתיים צעדים לפנים, בערך מעל למקום בו נחסם הערוץ בגל הסלעים, היו כחמישים אנשים חמושים, חלקם עומדים ואחרים מסתתרים מאחורי סלעים. האורבים צעקו והתווכחו ביניהם, משלבים תנועות ידיים נמרצות. ניכר היה בהם שלא התכוננו לכך שקורבנותיהם יטפסו על ההר אליהם.   
 טריו התקדם לראש הכח וסימן לחייליו לבוא בעקבותיו. שלוש שורות של לוחמים התקדמו בסדר מופתי במעלה ההר, חרבותיהם שלופות ומגיניהם מסתירים את גופם. המורדים המשיכו להתווכח ביניהם וטרם החליטו כיצד לנהוג. ואז החלו חלק מהם לברוח.
טריו הורה להסתער ולהגביר מהירות. הוא ואנשיו עברו לריצה. אחרוני המורדים, האמיצים שעוד ניצבו על הרכס, נפוצו כעת לכל עבר. היו שנעלמו מעבר לרכס, אחרים  רצו לאחור על דופן ההר.
טריו חש התרוממות רוח. חייליו רדפו את המורדים הנמלטים בקללות וצחוק עוד כִּברת דרך, ואז נעצרו, מתנשפים בכבדות ומחייכים בו-זמנית.
   אפולוניוס היה מרוצה מההתפתחויות והורה להקים במקום מחנה על-מנת להעביר בו את הלילה. במהרה מילא שאון ההתארגנות לחניית הלילה את העמק והערוץ.  ענפי עצים קוששו במהירות ומדורות ולפידים הודלקו בתוך וסביב המחנה. המכובדים הסבו באוהלים שהוקמו למענם, בעוד העבדים שקדו על הכנת ארוחה. העמק הקטן היה צר מלהכיל את כולם, על כן חלק מהחיילים התפרשו בהמשך הערוץ.
אפולוניוס כינס את כל קציניו ושיבח את טריו בפניהם, תוך שהוא זוקף לזכותו את הכשלת המארב של המורדים.
"אדוני, הכל בזכות נקסוס," הצטנע טריו, "זה היה הרעיון שלו לטפס על ההר."
"שניכם קבלו את מלוא הערכתי," הגיב אפולוניוס. "תנו לאנשים לאכול ולנוח. לא נראה לי שהמורדים יטרידו אותנו שוב הלילה."
"עושה רושם שהדבר היחידי שהם טובים בו, הוא התקפות על אזרחים ומארבים," אמר טריו. "הם לא ממש התכוונו  להילחם מולנו."
"כנראה שכך הדבר," אמר אפולוניוס בזחיחות. "נצטרך לחשוב כיצד ללכוד ולחסל אותם, אבל דיה צרה לשעתה. תאכלו טוב, מגיע לכם."     
 
 
פרינה
   פרינה התכרבלה בשמיכה בפינה האחורית של קרון מרכבת המושל, נשענת מבחוץ על יריעת הקרון. המחנה החשיך והלך, בעוד המדורות דעכו לאטן. רוב החיילים נרדמו, שבעים מארוחת הערב הנדיבה ומותשים מהצעידה בחום הכבד. מאחור, בין המדורות של הפקידים ואנשי מטהו של המושל, נשמעו שיחות רפות בין מי שנותרו ערים. בתוך הקרון ישנה הלנה בשלווה, נשימותיה עולות ויורדות בקצב אחיד. הלילה היה קר, ועמד בניגוד מוחלט לחום הכבד ששרר במהלך היום. מעת לעת נשמעו יללות וצווחות של ציפורי הלילה. פרינה נשאה עיניה אל הכוכבים, מדמיינת את עצמה פורשת כנפיים ועפה אליהם, לשמים.  
   מחשבות נוגות צפו ועלו בה, מערבבות עבר, הווה ועתיד.
   כילדה-שפחה בביתו של מושל מחוז שומרון עשתה את רוב שעותיה במטבח ובמטלות ניקיון. לעיתים נשלחה לשוק או לחנויות בעיר, וכך התאפשר לה לטייל ברחובות. היא הסתובבה יחפה, שיערה החום נופל על כתפיה, מושכת את תשומת לבם של בנים בני גילה ומעוררת את יצרם של הרוכלים המבוגרים בשוק נוכח יופיה ונעוריה. לימים משהפכה לאישה צעירה נעשו המחמאות למטרד. לא היה גבר שלא סובב מבטו אחריה בעוברה בעיר. באותה תקופה השתנה יחס הנשים אליה והפך קריר ועוין יותר.
   יופיה משך גם את תשומת ליבו של המושל, שלא יכול היה להתעלם מהשפחה הצעירה והמצודדת שגדלה בביתו. לא עבר זמן רב והיא צורפה אל צוות השפחות האישיות של המושל ובני משפחתו. בבית המושל ידעו כולם שבתפקיד זה משמשות רק צעירות יפות במיוחד, שנדרשות לספק גם שירותים מיוחדים לאדון הבית. פרינה היתה ערה לאופן שהמושל התבונן בה בכל פעם שנקלעה לקרבתו. משנודע לה שהמושל הורה לצרף אותה ואת הלנה פילגשו, למסע אל ירושלים, הבינה לחרדתה מה צפוי לה שם.  
   יללה ממושכת מעברו של הערוץ החזירה אותה אל המציאות. כהרף עין לאחר מכן ענתה לצליל הראשון יללה ממושכת מן העבר השני. פרינה נרעדה וחשה צמרמורת בגבה. רחשים החלו לעלות מסביב ולרגע נדמה היה לה שההרים מעל למחנה החלו לגרגר ולנהום. אור זוהר שאת טיבו לא זיהתה התקרב אליהם מלמעלה מלווה ברעש מתגלגל, מתחזק והולך. יחד איתו התגבר מקור האור וירד אל הערוץ. פרינה רצתה לצעוק ולהעיר את הלנה, אך הפחד שיתק אותה והיא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. מסביב התעוררו אנשים מהרעש והחלו לצעוק בבהלה ולהעיר את חבריהם. תוך שניות התבהרה התמונה, מהר מדי ומאוחר מדי מכדי לעשות משהו. כדורי אש ענקיים הופיעו במורדות ההרים מעל למחנה, מתגלגלים במהירות אדירה ועפים לתוך הערוץ, חלקם מתרסקים לערימות חציר בוערות, חלקם ממשיכים להתגלגל, רומסים בדרכם ומבעירים אנשים, ציוד ועגלות. עוד ועוד כדורי האש המשיכו להגיע, זורעים במסלולם הרס, בהלה ומוות.
   בתוך שניות ספורות אחז במחנה תוהו ובוהו. הסוסים והפרדות  הקשורים השתוללו, ואלה שהצליחו להשתחרר דהרו בבעתה לכל הכיוונים, פוצעים ורומסים חיילים ועבדים. חלק מהבהמות נפגעו מסלעים, נפלו לבורות שהיו פזורים בשטח, שברו רגליים והתמוטטו. זעקות הכאב והבהלה נשמעו מכל עבר. הלהבות האירו את כל המחנה, מאכלות כל מה שסביבן.
ואז החלו להגיע החצים. רגע אחד הם נשמעו כמו זמזום מרוחק של נחיל-דבורים משוחרר, ומיד אחר כך כבר פילחו את הלילה בשריקות חדות, שחלקן הסתיימו בזעקות אימה של נפגעים. גשם של חצים אכזריים שחיפשו ומצאו במי להינעץ, כאילו היו להם חיים משל עצמם כל עוד הם עפים.
   באחת נדם הכל. ההרים כמו עמדו ממלאכת ההרס שהמטירו על הערוץ, לצפות מלמעלה בתוצאות מעשיהם. אפולוניוס, עירום בחצי גופו העליון, גופו מבהיק מזיעה קרה, הגיח בריצה מכיוון אוהלו אחוז הלהבות, מוצא מחסה מאחורי מרכבתו. הוא נעמד ליד פרינה, לא משגיח בקיומה. הוא אחז בידו חרב שלופה, עיניו מתרוצצות מצד לצד בבעתה. אנשיו, החיילים, הפקידים והעבדים, החלו לרוץ במעורבב במעלה ובמורד הערוץ, אחוזי פחד להימלט על נפשם. היו גם כאלה שתפסו מחסה, נעזרים במגני הגוף של הלוחמים, או מסתתרים בין סלעים או מאחורי מרכבה שבמפתיע לא ניזוקה ולא עלתה באש. הפצועים וההרוגים שכבו מסביב, פצעיהם שותתים דם וחצים מזדקרים מגופם. הירי ממורדות ההרים התחדש, הפעם לא כמטר צפוף, אלא חצים ממוקדים ומכוונים היטב, כל חץ ממוען למטרה. מדי פעם הוטלה מלמעלה חנית כבדה, פגיעתה קטלנית וקשה, והיא מטילה אימה גם בהחטיאה את מטרתה.
   ממסתורה בירכתי המרכבה, היתה פרינה הראשונה לראות אותם. בחסות החשיכה, הם היו כמעט בלתי נראים. הראשונים כבר היו קרובים מאוד כשאפולוניוס הבחין בהם. צעקת זעם, ואולי חוסר אונים, נפלטה מפיו. ארבע קבוצות של לוחמים ירדו מכיוון המדרון המתון של ההר, מתקדמות במהירות לתוך הערוץ, היישר לכיוון מרכבת המושל, שכמו בנס נותרה שלמה עד עכשיו. לוחמי הקבוצה הראשונה נשאו בידיהם חניתות. ההולכים בשורה הראשונה כיוונו אותן קדימה, האחרים באלכסון כלפי מעלה, כדי שלא לפגוע בחבריהם. שני לוחמים שריריים ביותר הובילו אותם, נושאים חרב ביד אחת ומגן גוף ביד השניה.
   לרגע נדמה היה ששקט ירד על הערוץ, כאילו שככו זעקות הפצועים והלילה כיסה שוב את העמק. הכח התוקף התפצל לראשים, בדיוק מול המרכבה. הקבוצה הראשונה, בראשות שני הגברתנים שבראשה, כיתרה בחצי גורן את מרכבת המושל. שתי קבוצות אחרות הסתדרו במהירות בשני מבנים מקבילים, והחלו לצעוד במעלה הערוץ. קבוצה רביעית ניצבה הכן לעבר מורד הערוץ, אך לא התקדמה.
   פרינה הציצה בחשש הצידה. מה שהיה עד לפני שעה קלה חניון לילי של כח צבאי מסודר היה כעת ערבוביה של פצועים, הרוגים, ציוד מפוזר ומדורות בוערות. הפצועים קל וכמה בני מזל שלא נפגעו ובכל זאת לא נמלטו על נפשם, ניסו לעזור לחבריהם הפצועים. במרחק-מה במורד הערוץ  ניסו מספר חיילים לאסוף סביבם ציוד לחימה, אולי מתוך כוונה לבוא לעזרת המושל, או כדי לקדם את התקפת האויב עליהם. אבל ירי החצים הממוקד הקשה עליהם לעשות זאת.
   שני הלוחמים שהובילו את הכח שכיתר את מרכבת המושל צעדו קדימה ונעצרו מול אפולוניוס.
   פרינה בהתה בהם, מרגישה מרוחקת וקרובה כאחד, כבתוך חלום. היא לא הרגישה פחד, למעשה היא לא הרגישה דבר. מרחוק שמעה את טריו קורא בשמו של המושל. הלוחם שניצב קרוב יותר לאפולוניוס כיוון את חרבו אל חזהו של המושל. לא היה בו זעם, כפי שפרינה ציפתה מלוחם בעיצומו של קרב. עמידתו והבעת פניו שידרו עוצמה וביטחון.
   אפולוניוס, אדונה ומושל שומרון הרם והנישא, עמד במרחק נגיעה ממנה, בגבו אליה. גופו רפה כעת, כתפיו השתוחחו והוא שמט את קצה חרבו לכיוון האדמה.  
   "יהודה," ביטא אפולוניוס את השם לאטו, נימת קולו אומרת תבוסה. 
   הלוחם הענק שאפולוניוס כינה "יהודה" הנהן בראשו מבלי לומר דבר והחווה בידו תנועה קלה כלפי אפולוניוס, מזמין אותו לתקוף ומאפשר לו לעשות את הצעד הראשון. חרף החשיכה, פרינה חשבה שהבחינה בזיק של הנאה בעיניו, אם כי הבעתו נותרה רצינית.
נאמן לקוד הלוחם עליו התחנך, קיבל אפולוניוס את המחווה. מוטב היה לו למות בקרב כשחרב בידו. פרינה לא יכולה היתה לראות את פניו, אך מהאופן שבו התיישר וזקף את ראשו, חשה שפניו הוארו באחת. הוא הסתער במהירות, שולח את חרבו קדימה. יריבו הגיב מייד, נע חצי צעד מהיר באלכסון, הצידה וקדימה, מצמיד את מגן הגוף שלו אליו, ושלח את יד ימינו האוחזת בחרב קדימה.
   ההתרחשות היתה כה מהירה עד כי פרינה לא קלטה מה קרה. יבבה נחנקה בגרונה כשהבחינה לפתע בלהב חרב מזדקר מגבו הכפוף של המושל. היא  כיסתה את פיה בשתי ידיה בפחד. אפולוניוס עמד עוד רגע על רגליו, ואז סגרה עליו החשיכה. האיש שהרג אותו משך בכח את חרבו החוצה ואפולוניוס קרס על מקומו חסר חיים.  
   יהודה החזיר את חרבו לנדנה, התכופף והניף את חרבו של מושל שומרון בתנועת ניצחון למעלה, גבוה מעל ראשו, נושא ראשו אל השמים.    החיילים המעטים שעוד נותרו כשירים וניסו להתארגן ללחימה תחת פיקודו של טריו, צפו במתרחש ממרחק. הם הפכו את פניהם והחלו לסגת במורד הערוץ, מאבדים כל רצון להילחם אחרי מות המושל.   
   לפני שפנה ללכת הצטלבו מבטיהם של מפקד התוקפים והשפחה היהודיה. נשימתה נעתקה ואימה השתלטה עליה. היא הבחינה שעיניו מתרחבות בהשתאות. אולם אז, הוא נד בראשו, כמברך. פרינה היתה מוכנה להישבע שהוא אפילו חייך אליה. לשניה אחת עצר הזמן מלכת: מסביב התחולל קרב, אנשים צעקו וזעקו, אך פרינה הרגישה ששום דבר רע לא יקרה לה. היא חייכה אליו בחזרה, חיוך שנבע מתחושת ההקלה שאפפה אותה, לא מודעת לאופי המזמין שחיוכה עשוי ללבוש.  
   מפקד התוקפים הסתובב לאחור, השמיע פקודה קצרה והחל להתקדם במורד הערוץ, אנשיו בעקבותיו. פרינה חזרה אל המציאות: אמצע הלילה בערוץ נחל יבש במדבר, צופה בקרב, בו האנשים אליהם השתייכה עד לאותה עת נהרגים לנגד עיניה.
המורדים התקדמו במורד הערוץ מכים בחיילים שהיו פצועים מכדי להימלט, אך החזיקו עדיין נשק בידיהם. במקביל, המשיכו חבריהם לירות חצים מלמעלה. הם לא נתקלו בהתנגדות ממשית. מצבאו של מושל שומרון לא נותר כח שמסוגל להשיב מלחמה.

לייבסיטי - בניית אתרים