180 לפנה"ס – משחקי מלחמה

   קריטיאס בחן את הילד שלצידו בחיבה. טיאמוס חכם מכפי גילו, הרהר. זאת ברכה ללמד תלמיד כמוהו. כשאתה מחנך בני אצילים כאלה, אתה מעצב את העתיד במו ידיך. בבגרותם הם ינהיגו וישפיעו על העולם.
   קריטיאס לא היה מורה שגרתי. הוא מיעט להרצות לתלמידיו, מעורר אותם לחשיבה באמצעות שאלות על גבי שאלות. אינני חכם כסוקראטס ולא אהיה מפורסם כאפלטון, נהג לומר, אך אני מורה יווני ובגאווה אלך בדרכם.
   טיאמוס היה שקוע במחשבות והפך במוחו בניסיון למצוא תשובה לחידה ששאל אותו מורהו. הם טיילו בגבעות לא הרחק מבית מגוריו. הוא נהג לצפות ממרפסת ביתו על הגבעות הללו, בהן שיחקו לעיתים קרובות נערים יהודים. גם היום, לא הרחק מהם, עמדה חבורה של נערים והתאמנה בקליעה באמצעות קלע.
   לצדו של טיאמוס התנהל הרקלס, כלב-מלחמה ענק ומפחיד למראה. החיים הנוחים בבית משפחתו של טיאמוס רככו את אופיו התוקפני והפכו אותו לכלב משפחה ידידותי יחסית, אך בשעת הצורך הוא היה מסוגל לקרוע לגזרים אויב שיסכן את אדוניו. כלבי הרועים הכנענים שהיו נפוצים באזור שמרו ממנו מרחק, ואילו הוא מצידו נהג בהם בהתנשאות מופגנת. עם זאת שני הצדדים ידעו שכלהקה הכלבים הכנענים מהווים יריב ראוי ומסוכן.  
   הנערים היהודים הריעו בקול. רגע לאחר מכן נחתה ציפור מתה לא הרחק ממקום עמידתם של המורה היווני ותלמידו. יחד איתה נחתה אבן עגולה, ממש סמוך אליהם. הרקלס ניגש אל הציפור ורחרח אותה, אך איבד עניין במהירות ונשכב בקרבתה.
   טיאמוס הביט בשאלה אל מורהו.
   "אבן-קלע", אמר המורה. "לא קל לפגוע בציפור במעופה. מי שפגע בה מיומן מאוד, אך נמהר. האבן היתה עלולה לנחות על ראש של מישהו. עלינו, למשל."
   טיאמוס חייך, אך עיניו נותרו רציניות. הנערים הללו נראו בני גילו. במושגי הממלכה, ירושלים היתה עיר נידחת. היא לא היתה פוליס הלניסטית כערים חשובות אחרות, ולא היו בה משפחות רבות של יוונים עם ילדים בני גילו. אמנם אביו הביא עמם מאנטיוכיה מורה פרטי, שיַקנה לבנו חינוך הלניסטי נאות, אולם טיאמוס השתוקק לחברים איתם יוכל לצחוק ולשחק. הוא קינא בנערים היהודים הללו שצפו בהם עכשיו ממרחק.
   הנערים הבחינו שהציפור נחתה לרגלי בן אצולה יווני וחששו להתקרב. אחד מהם ניתק בכל זאת מהחבורה והחל לצעוד לכיוונם. הליכתו היתה קלילה ומשוחררת, ועם זאת היתה בה גמישות חתולית. מאחור קראו אליו חלק מהנערים בשפה שטיאמוס לא הבין, אך לפי צחוקם של האחרים, הבין שהם  מקניטים את חברם.
   הנער התקרב בינתיים אליהם עד כדי לעורר את חשדנותו של הרקלס. הכלב התקדם לכיוונו, מוכן לתקוף אם יתגלה כמקור לסכנה. טיאמוס רצה לעצור את הרקלס, אך קריטיאס הניח יד על כתפו ועצר אותו. הוא היה סקרן לראות כיצד יתנהג הנער המקומי מול הכלב המאיים. הנער נעצר במרחק של כמה צעדים מהכלב והחל לדבר אל קריטיאס וטיאמוס. הוא דיבר בארמית, שפה שקריטיאס וטיאמוס לא הבינו, אם כי לא היה קשה לנחש שהוא מבקש את הציפור המתה, מה גם שהנער הצביע לעברה תוך כדי דיבורו.
שפת הגוף והבעות הפנים שלו מצאו חן בעיני קריטיאס. הן הקרינו ביטחון עצמי, שמחת חיים ומנהיגות. עם זאת היו בהתנהלותו גם דריכות וחשדנות כבושות, דבר שהיה צפוי ומובן במפגש שכזה עם נכרים הנמנים על חוג השלטון הזר.    
   טיאמוס נשא עיניו אל קריטיאס בשאלה. משקיבל את אישורו, ענה לנער ביוונית. הוא הצביע על הציפור המתה ואמר לנער שיקח אותה. הנער חייך וצעד קדימה, עובר על פני הרקלס ומלטף את ראשו הגדול כאילו בהיסח הדעת. קריטיאס היה משועשע למראה הכלב עצום-המידות שנבוך מהתנהגותו מלאת הביטחון של הנער.
   הנער נעמד ליד הציפור המתה ולהפתעת קריטיאס וטיאמוס רכן וליטף אותה לרגע, כמצטער על שנפגעה. אז התקדם לעברם והרים את אבן-הקלע שלו, שהיתה מונחת לרגליהם. הוא הראה להם את האבן, מחייך ומדבר שוב בארמית.  
   "שים לב כמה היא עגולה," אמר קריטיאס לטיאמוס, "כמו כדור קטן. זהו חלוק נחל, שמישהו השקיע זמן לסתת אותו לעיגול מושלם. הקלע הזה הוא כלי נשק לכל דבר והנער הזה, כמו לוחם מקצועי, לא מוותר על תחמושת טובה."
   טיאמוס הושיט את ידו קדימה והנער נתן לו את האבן, מניח לו למשש אותה. הם הביטו אחד בעיני השני. למרות שלא הבינו זה את שפתו של זה, די היה בכך כדי לחבר ביניהם. הנער הצביע באגודלו על עצמו ואמר את שמו, יהודה. טיאמוס נהג כמוהו והציג את עצמו. יהודה שלף ממותניו את הקלע שלו והתקין בתוכו את האבן. לאחר מכן הושיט אותו לטיאמוס, מזמין אותו לנסות, ומסביר לו כיצד לעשות זאת.   
   לאחר מכן לא היתה לקריטיאס ברירה אלא לשחרר את טיאמוס מלימודיו בהמשך היום ולאפשר לו להצטרף אל הנערים המקומיים, בעודו צופה בהם ממרחק. טיאמוס והרקלס הלכו עם יהודה בדרכו חזרה אל חבריו, שם הציג אותם יהודה בפניהם. המקומיים היו נבוכים בהתחלה, לא בטוחים כיצד להתייחס אל בן האצולה היווני שלא מדבר בשפתם. אולם לאחר שעה קלה הסתדרו כולם היטב ביניהם, וקולות הצחוק שלהם, מלווים בנביחות הרועמות של הרקלס, הדהדו למרחוק.
   בערב סיפר טיאמוס לאביו, פלוטאדס, את חוויותיו מאותו יום. היה לו כישרון לספר דברים בצורה ציורית, מלאת חיים ומשעשעת. פלוטאדס הקשיב בעניין ומדי פעם צחק למשמע הדברים, במיוחד על חלקו של הרקלס בסיפור. הוא ידע שבנו משתוקק לחֶברה ולכן הסכים לחברותו עם ילדים מקומיים, בתנאי שהדבר לא יבוא על חשבון לימודיו.
   למחרת היום, בערך באותה השעה שבה פגש את הנערים המקומיים אתמול, דחק טיאמוס בקריטיאס לצאת אל הגבעות. לאכזבתו, חבריו החדשים לא הגיעו. הוא ראה מרחוק נער מקומי כבן גילו, אולם הלה רעה עדר עזים קטן בשיפולי הגבעה, ולא הביע כל נכונות להתקרב לזרים ולכלבם הגדול. גם ביומיים הבאים יהודה וחבריו לא חזרו אל הגבעה. טיאמוס היה מתוסכל מכך ואפילו הציע להיכנס לעיר לחפש אותם; אולם קריטיאס שלל את הרעיון על הסף – ירושלים היתה צפופה ובעלת מספר רב של סמטאות, עשרות אלפי אנשים התגוררו בה, ועוד אלפי אנשים נכנסו ויצאו ממנה מדי יום.    
   ביום הרביעי קיבל טיאמוס בהבעה חמוצה את פני קריטיאס שהגיע כמדי יום לבית המשפחה ללמדו. קריטיאס הבין ששום דבר טוב לא יצא מהניסיון להרביץ חוכמה בנער במצבו זה, ויצא ידי חובתו בבקשו ממנו לקרוא בכתבי הומרוס באופן עצמאי. לפתע הדהד הבית מנביחותיו של הרקלס שעלו מהחצר. טיאמוס זינק על רגליו, רץ החוצה וטיפס על החומה להשקיף לעבר הגבעות. קריאת שמחה נפלטה מפיו, "הם חזרו!" צעק בהתרגשות אל קריטיאס, וכבר קפץ ונעלם מעברה השני.
   הוא רץ במהירות אל פסגת הגבעה. ככל שהתקרב אפפה אותו תחושת מתיחות. אכן יהודה היה שם עם חבריו, אולם הם לא היו לבד. ממולם עמדה חבורה של נערים ונראה היה שבין שתי החבורות מתפתח עימות. גם נערי החבורה השניה היו מקומיים, אולם לבושם היה שונה משל יהודה וחבריו. הם נראו כנערים יוונים, ובאופן משונה כולם אחזו בידיהם מקלות באורך של כשני מטרים, כאילו היו לוחמי פלנקס האוחזים סאריסות[1].
   טיאמוס צלל לתוך גוש הנערים, עושה דרכו אל המרכז. חלק מחבריו שרכש לפני כמה ימים הבחינו בו וחייכו אליו בהיסוס. באמצע ההתרחשות עמדו יהודה ונער בעל מראה יווני, זה מול זה. שפת הגוף ותנועות הידיים של הנער השני הבהירו שהוא רוצה שיהודה וחבריו יסתלקו מהגבעה. זעם החל לבעבע בטיאמוס. אלה חבריו והוא התכוון לעמוד לצידם. טיאמוס נעצר לצד יהודה. הוא חש הקלה כשנוכח שיהודה, להבדיל מחבריו, נותר רגוע ומחייך, ואפילו קרץ לו.
   הנער שהתעמת עם יהודה הופתע מהגעתו של טיאמוס, אך בהיותו מרוכז בעצמו, לא הבחין שטיאמוס מכיר את יהודה.
   "אני אליאנוס," אמר ביוונית לטיאמוס. "אני וחבריי הלנים כמוך. טוב שבאת, אנחנו בדיוק מסלקים את היהודים מכאן."
   נער צנום ונמוך שעמד מאחורי יהודה ושלט בשתי השפות, ארמית ויוונית, תירגם בקול נמוך, כמעט בלחישה, את דברי אליאנוס.
   "ואני טיאמוס, בנו של השגריר פלוטאדס. השטח הזה נמצא מול הבית שלי. מי אתם שתסלקו מכאן את החברים שלי?!"
   אליאנוס פער את פיו בתימהון. הוא לא העלה על דעתו שבן האצילים היווני יתייצב לצד יהודה וחבריו. הוא הביט אחורה אל חבריו, אך כולם נראו מופתעים כמוהו.
   "דויד, תרגם את דבריי," אמר יהודה בארמית לנער הצנום שמאחוריו, "כדי שחברנו, טיאמוס, יבין את מה שאני אומר. אני מציע שנפתור את העניין בקרב, קרב ספורטיבי, עם חוקים."
   אליאנוס גיחך בביטול, אך נזהר בלשונו, כעת משהבין שטיאמוס נמצא בצד השני של המתרס.
   "בבקשה, אמור את החוקים, אתמודד איתך בכל דרך שתרצה. איגרוף, היאבקות, מהלומות בסגנון חופשי, רק תגיד איך אתה רוצה."
אליאנוס היה בחור מוצק ושרירי וכך נראו מרבית חבריו. חלק נכבד מאורח החיים ההלני שאימצו לעצמם עסק בתרבות הגוף וכלל פיתוח שרירים ואימון באיגרוף.  
   "אני מציע שכולם ילחמו. אני וחבריי נגדכם," ענה יהודה. הצעתו גרמה לחבריו להתחלחל בבעתה ולנערים מהחבורה השניה לגחך. מראם של אליאנוס וחבריו השריריים, חמושים במקלות, לא השאיר מקום רב לספק מי ינצח בקרב שיהודה הציע. 
   "הנה החוקים: מותר להילחם בכל כלי ואיך שרוצים, אבל אסור לפגוע בראש, לגרום לנכות ולהכות את מי שנכנע. היות שאנחנו כנראה חלשים יותר מכם, אנחנו נגן על הגבעה, ואתם תרדו למטה ותנסו לכבוש אותה מאיתנו."
   "מוסכם!" ענה אליאנוס בעוד חבריו פורצים בצחוק ובקריאות שמחה. הם נראו מלאי שנאה וששים אלי קרב. הצורה שבה התנהגו העידה שאין בכוונתם לכבד את החוקים שסוכמו. "אנחנו יורדים למטה," אמר אליאנוס, "תסמן לנו כשתהיו מוכנים. רק לפני זה, לשם שיפור המשחק, בוא נחליט מי אנחנו. שכל צד יאמר מי הוא. אנחנו נהיה הצבא הסלווקי בראשות אנטיוכוס הגדול. מי אתם?"
   "אנחנו היהודים," ענה יהודה וחייך בקור רוח.
   "לא, זה לא טוב. תבין, אחרי שנכה בכם, כל העיר תדבר על זה. אתה יודע כמה העניינים רגישים. לא מתאים שסלווקים יפגעו ביהודים. תבחר צד אחר. אולי תרצו להיות הפרתים, או הפרסים?" סיים אליאנוס את דבריו בנימה עוקצנית.
   "טוב, אנחנו נהיה הצבא של חניבעל מקרתגו," ענה יהודה.
   "מי?! איפה זה בכלל קרתגו?! טוב, לא משנה, העיקר שאתם לא יהודים לצורך המשחק," השיב אליאנוס בביטול והסתובב לאחור, מתרחק עם חבריו.
   בעוד אליאנוס וחבריו מתרחקים, הקיפו הנערים את יהודה, מדברים כולם בבת אחת. מבלי שטיאמוס הבין את שפתם, היה לו ברור שהם הביעו מורת רוח, מתנגדים לקרב בו סיבך אותם, חוששים מתבוסה. יהודה נותר באמצע המהומה, שליו, רגוע, מהורהר, כאילו נמצא לבד בשדה. לאחר רגע השתתקו כולם ואז החל יהודה לדבר. הוא דיבר בשטף, בהתלהבות, עיניו בורקות ומחייכות בו זמנית, מצליח להצחיק את חבריו וגם לטעת בהם ביטחון. לאט לאט הצליח לשכנע את חבריו בסיכויי הצלחתה של תוכניתו.
   טיאמוס עמד בצד והביט בנעשה. הוא היה מעדיף להיות בצד הסלווקי, אך גם חניבעל נחשב לגיבור ובן ברית באנטיוכיה. יהודה חילק כעת הוראות לחבריו, פורט את תוכניתו לשלבי פעולה. אחד הנערים שאל מי היה חניבעל. יהודה השיב להם בקצרה שחניבעל ניצח בכמה קרבות את רומא. הוא עצמו לא ידע יותר מכך. לאחר מכן פנה אל טיאמוס ואמר לו מה הוא מבקש ממנו. דויד תרגם את דבריו וטיאמוס חייך והניד בראשו להסכמה.     
   בקצה הגבעה, החל בינתיים קריטיאס, שמיהר לצאת מהבית אחרי טיאמוס, להתקדם לעבר חבורות הנערים בלוויית הרקלס. הוא הבחין מרחוק שחבורות הנערים נמצאות במהלכו של עימות, וראה את טיאמוס נכנס לאמצע ההתקהלות. הדבר לא מצא חן בעיניו. אם יקרה דבר מה לתלמידו ובן חסותו יראה בו אביו אחראי לכך.
   חבורתו של אליאנוס הסתדרה בשלוש שורות, שעומק כל אחת מהן שלושה נערים. נערי השורה הראשונה היטו את מקלות העץ שלהם כך שיופנו קדימה, ולוחמי שתי השורות הבאות כיוונו את מוטות העץ כלפי מעלה. הם צעדו במהירות במעלה הגבעה, מדמים עצמם ללוחמי הפלנקס המהוללים של אנטיוכוס הגדול. באמצע השורה הראשונה צעד אליאנוס, חזהו נפוח, ארשת חשיבות על פניו. הוא העלה בדימיונו את שביעות הרצון שתעלה על פניהם של אביו וחבריו, המתייוונים המבוגרים, כשישמעו את הסיפור.
כעשרים צעדים לפני פסגת הגבעה עמדו יהודה וטיאמוס בראש חבורתם.
מרחוק צפה בנעשה קריטיאס, אוחז בקולר של הרקלס בידו. עד לפני זמן מה עוד שקל להתערב ולקרוא לטיאמוס, אולם הסקרנות גברה על חששותיו, והוא החליט להניח לדברים להמשך.
   פלוגת הפלנקס של אנטיוכוס השלישי החלה להתקרב אל לוחמי קרתגו. בניגוד למציאות, בה ניצח צבאו האמיתי של חניבעל את הרומאים, הנערים שמאחורי יהודה וטיאמוס נבהלו והחלו להימלט לצדדים ואחורה במהירות. יהודה פנה לעברם וצעק להם לחזור, אך הם המשיכו להתרחק, חלקם מטפסים לפסגת הגבעה ונעלמים מאחוריה. יהודה, טיאמוס ודויד היו היחידים שנותרו על מקומם. הם הביטו אחד בשני, לאחר מכן הישירו מבטיהם באומץ לעבר הפלנקס ונותרו בעמדתם.
   במעלה הגבעה הבחינו אליאנוס וחבריו בנעשה ופרצו בריצה קדימה, משמיעים תרועות נצחון. שלושת הנערים, שנותרו עומדים מולם קצת לפני הפסגה, החלו עכשיו לסגת בצעד מהוסס לאחור, מנסים לשמור על כבודם. כאשר התקרבו אליהם אליאנוס וחבריו למרחק של כעשרים צעדים, הפכו השלושה את פניהם ורצו לאחור.
   אליאנוס וחבורתו התנשפו ממאמץ הריצה במעלה הגבעה. הם עברו כעת להליכה, מאושרים מנצחונם, בקושי מסוגלים עוד לצעוק או לדבר.
   באותו רגע הבחין אליאנוס שיהודה, טיאמוס ודויד נעמדו בפסגת הגבעה, פניהם קדימה. לצידם הופיעו עכשיו עוד שני נערים יהודים. מלבד טיאמוס, כל אחד מהם שלף קלע והחל לסובב אותו במהירות מעל ראשו. כהרף עין נפגעו לוחמי הפלנקס המדומים מפגיעות אבנים כואבות מכל הכיוונים. חברי חבורתו של יהודה, שלפני כן עשו עצמם כנמלטים הופיעו כעת גם באגפיהם.
   אליאנוס וחבריו הבינו שנקלעו למלכודת. יהודה וחבריו כיתרו אותם מלמעלה ומהצדדים, ממטירים עליהם אש צולבת של אבני קלע בדיוק של מקצוענים. כמעט כל אבן קלעה למטרתה, והפגיעות היו כואבות ומפחידות. לזכות הלוחמים הקרתגים יאמר שהם שמרו על החוקים וכיוונו לגוף בלבד, אולם אנטיוכוס וחבריו, שבעצמם לא התכוונו לשמור על החוקים, נמלאו בהלה ופחד. הם הפכו את פניהם והחלו להמלט לאחור, בעוד פגיעות אבני-הקלע ממשיכות ללוות אותם למרחוק. הקַלעים המיומנים צלפו בגבם גם כשהתרחקו והגיעו למרגלות הגבעה. ככל שהתרחקו היה קשה לקלעים להגביל את הירי ולכוון לפי החוקים, ומספר אבנים פגעו בראשי הנערים המתייוונים.   
   קריטיאס שחרר כעת את הרקלס. חושיו של כלב המלחמה הנבון קלטו את הנעשה. הוא פרץ במרדף אחרי אליאנוס וחבריו, מבריח אותם הלאה בנביחותיו המאיימות. קריטיאס היה מוקסם הן מההטעיה ומן המלכודת שטמנו הנערים המקומיים, והן ממיומנותם הגבוהה בשימוש בקלע. היה לו ברור שהנער היהודי שהוא וטיאמוס הכירו היה אחראי לכך. מבחינתו, מה שהתרחש לנגד עיניו היה הדגמה חיה של כל התכונות הטובות שמצביא דגול צריך.
   הרעיון ללמד יחדיו מספר נערים מרקע שונה עלה לאחרונה במוחו של קריטיאס. לירושלים הגיע לפני מספר חודשים אזרח רומאי עם משפחתו. היה לו בן בגילו של טיאמוס. איש לא ידע מה יש לרומאי לעשות במקום כזה, אך לאחר שהתברר שהאיש יוצא למסעות ממושכים לכיוון המדבריות במזרח, נפוצו שמועות שהדבר קשור למסחר או למגעים מדיניים עם השבטים הערבים והנבטים. קריטיאס ידע שגם פלוטאדס, אביו של טיאמוס נהג כך, וחשב שיתכן שפלוטאדס והרומאי מרגלים זה אחר זה, אך זה לא הפריע לו לרצות להציע לשניהם להפגיש את הנערים ללימוד משותף. כעת, לאחר שהתרשם לטובה מהנער היהודי, הוא תהה אם יוכל לגרום לו להצטרף אליהם, כדי שיוכל ללמד את שלושתם ביחד. הוא התייעץ עם ידידים ממוצא יווני שהכיר מאז הגעתו לירושלים ושגרו בעיר מזה זמן רב, והתברר לו להפתעתו, שהילדים היהודים ממשפחות מסורתיות למדו לקרוא את שפתם העתיקה, בה כתובים הספרים הקדושים שלהם, וכן לכתוב ארמית. הם למדו בבקרים, בכיתות קטנות, ילדים בגילאים שונים, כולם קרובי משפחה או שכנים. כמורים שמשו האבות שהתחלפו ביניהם.  
קריטיאס הבין שיתקשה להוציא את הנער מתכנית הלימודים של משפחתו ובני עמו. הוא הניח שיהיה עליו להתגמש בשעות הפעולה של הכיתה המיוחדת ששאף להקים. הוא החליט לפנות אל הסמכות הגבוהה ביותר במשפחה של יהודה, אל אבי אביו. טיאמוס ידע לומר שסבו של יהודה הינו כהן מבוגר ומכובד בשם יוחנן. מצויד במידע זה, נעזר קריטיאס באיש קשר יהודי, תושב העיר, לצורך תיאום פגישה.
מספר ימים אחר כך מצא עצמו קריטיאס תועה בסימטאות הצפופות של העיר, מחפש את בית משפחתו של יהודה. הפגישה תואמה לשעת בין הערביים. איש הקשר שלו אמר שעליו לרדת במורד הדרך מכיוון בית-המקדש ושם לשאול על יוחנן הכהן. משעשה זאת נוכח קריטיאס שללא שם האב לא ניתן לזהות אדם יהודי בירושלים. יוחנן בן מי, שאלו אותו מספר יהודים דוברי יוונית שפגש. "הוא כהן ולו נכד ששמו יהודה," אמר להם, אך דבריו התקבלו בפרצי צחוק. "יש עשרות כהנים בשם יוחנן בעיר," השיבו לו, "לכל אחד מהם נכדים רבים, וגם יהודה הוא שם נפוץ. כך לא תמצא אותו לעולם."
   קריטיאס ניסה את מזלו בין הסימטאות. מרבית התושבים שפגש היו יהודים מסורתיים שדיברו רק ארמית ולא יכלו לעזור לו בדבר. משך שעה ארוכה צעד כך, מאבד בהדרגה תקווה להגיע בזמן לפגישה שנקבעה. בין לבין החל להתעניין במתרחש סביבו. הרחובות היו צרים מאוד ובנויים בצפיפות, אך אווירה חמה ועליזה שרתה בהם. דלתותיהם של רוב הבתים היו פתוחות לרווחה ואנשים יצאו ובאו, נכנסים מבית אחד למשנהו, מברכים בקול "שלום עליכם" ונענים בברכה "עליכם השלום". ריחות של מאפה ושל צמחי תבלין עלו מהבתים אל הרחוב, ביחד עם קולות צחוק ושמחה של ילדים ומבוגרים. ברחובות הללו לא היו פנסי שמן כמו אלה שהותקנו ברחובות הראשיים של העיר, אך תחושת הביטחון היתה חזקה וברורה.
   הוא שמע קול הקורא בשמו. היה זה איש הקשר מלוּוה במספר נערים, ביניהם יהודה, שיצאו לחפש אותו משלא הגיע לפגישה. הם הובילו אותו אחר כבוד לבית המשפחה. איש הקשר סיפר לו שברחובות התפשטה שמועה מבודחת על יווני המחפש את יוחנן הסבא של יהודה, וכך נודע להם שהוא תועה בדרכו.
   קריטיאס נכנס בעקבות מלוויו אל הבית. הבית היה צנוע, מרוהט בפשטות, ועם זאת שררה בו אוירה מסבירת פנים. החדר אליו נכנס היה גדול יחסית ושימש כחדר הסבה, קבלת אורחים ומטבח. אדם מבוגר המתין לו שם, יושב בנינוחות על ספה, עיניו טובות. הוא החווה לקריטיאס בידו, מזמין אותו להכנס ולהתיישב מולו. קריטיאס שיער שזהו יוחנן, סבו של יהודה. לצדו ישב בשתיקה גבר מזוקן וגבוה, הבעת פניו מסויגת. הוא קיבל את קריטיאס בניע ראש קשוח, ואישר במבט אחד רב משמעות את הסכמתו לנוכחותו של היווני בביתו, תוך שהוא משגר אליו אזהרה סמויה. הילדים נעלמו בצייתנות בתוככי הבית.
   "ברוך הבא בשערי ביתנו הצנוע," אמר יוחנן בארמית.
   המתורגמן תירגם את דבריו ליוונית. "זהו בני הבכור, מתיתיהו, אביו של הנער אותו פגשת. התעניינותך בנער מעוררת את חשדו של אביו. עם זאת אנו שמחים לארח אותך בביתנו ומצפים לשמוע מה בפיך."
   אימו של יהודה הגישה להם מים, כיכר לחם, זיתים, גבינת עזים ופירות טריים. קריטיאס התרשם שהיא אישה טובת מזג וחייכנית, אך חש שגם היא מוטרדת מנוכחותו.
   "כבוד הכהן, אני מודה לכם על הכנסת האורחים. שמי קריטיאס ואני מורה יווני. תפקידי להקנות לבני אצילים כלים לחיים ולעצב את תכונות אופיים למעשים גדולים. כך היה נהוג בערי יוון מאז ומתמיד ומנהג זה נמשך בערי הממלכה בה חיים אזרחים הלנים. מספר אנשים עשירים מבני עמך, המקורבים למנהגינו, פנו אלי וביקשו שאלמד גם את בניהם. אך אני מבקש דווקא ללמד את נכדך, הן מכיוון שהתרשמתי ממנו מאוד לטובה, והן בשל השתייכותו למשפחה יהודית מסורתית."
   "מדוע תרצה ללמד נער יהודי ממשפחה שאינה קרובה למנהגיכם?" תמה יוחנן, "כדי לעשותו כמוכם?!"
מתיתיהו, דרוך כקפיץ, נראה כמי שעומד להפר את מנהגי הכנסת האורחים ולזנק על קריטיאס.
   "בשום אופן לא! זאוס עדי," קרא קריטיאס בהתרגשות. "אין לי שום כוונה כזאת. אני עושה זאת כדי שבן טיפוחיי, טיאמוס, יחשף ויכיר את מנהגי עמכם וחוכמת תורתכם. אף איני רוצה תשלום עבור לימוד נכדך, אם כי אני בטוח שגם הוא יצא נשכר אם יכיר את מנהגי ההלנים."
שתיקה רועמת וכבדה השתררה בחדר. יוחנן שקל את הדברים. מזה זה זמן רב היו לו מחשבות נוגות על כך שהולכת ונפערת תהום בין היהודים המסורתיים בארץ, המסתגרים בינם לבין עצמם, לבין המתייוונים, ששפה ומנהגים משותפים להם הן עם נציגי השלטון הסלווקי, הן עם אזרחי כל ערי הפוליס בממלכה, ואפילו עם יהודים תושבי הארצות האחרות. חמשת נכדיו מצד בנו הבכור עוררו בו תחושות מיוחדות, ויהודה היה יקר לו מכולם. בקומתו הזקופה, במבנה גופו האתלטי ומעל לכל, בקסם אישיותו, כאילו נועד לגדולות...
   כשדיבר לבסוף הכהן הזקן והמתורגמן החל לתרגם את דבריו התקשה קריטיאס להאמין למשמע אזניו. לא רק שיוחנן הסכים להצעתו אלא הוסיף ושאל אם אפשר שהנערים ילמדו להלחם.
   "להלחם במה?" תמה קריטיאס, "הם צעירים מכדי להתאמן בכלי נשק."
   "אז בלי כלי נשק," ענה הסב, בת צחוק נוגעת בעיניו.
   רגש חיבה עז כלפי הכהן הקשיש הציף את קריטיאס. "זהו רעיון חכם מאוד, אדוני. אשמח לחפש בין היוונים בעיר מישהו מיומן בהיאבקות, באיגרוף או בפנקרטיון. זו האחרונה טובה מכולן היות והיא משלבת היאבקות ואיגרוף, ואפילו בעיטות." 
 

[1] פלנקס – לוחמים רגלים שכלי נשקם העיקרי היה חנית ארוכה שנקראה סאריסה.
לייבסיטי - בניית אתרים