רקע היסטורי

   בשלהי האלף השני לפנה"ס נחלקו בני ישראל לשבטים על בסיס קרבת דם ומוצא משפחתי, כשכל שבט שכן בנחלתו על חלק מארץ כנען. השבטים חיו תחת איומים של אויבים משותפים כגון גויי הים, הפלישתים, המדיינים, שבטים אחרים מחוץ או מפאתי הארץ, וכן המצרים מדרום. לצורך התמודדות עם איומים אלו התאחדו מפעם לפעם חלק מהשבטים תחת מנהיג אחד, שתחום שיפוטו והשפעתו כללו שבט אחד או יותר. בהדרגה באותה תקופה התבססה בקרב השבטים האמונה באל עליון אחד, לצד האמונה באלים אחרים. הסבר אפשרי לכך הוא שאנשים האמינו בקיומו של אל עליון בראש פירמידת האלים, כשתחתיו קיימים אלים רבים אחרים.
   בשלב כלשהו, נוכח התחזקותם של שבטי הפלישתים ושיתוף הפעולה בין מלכיהם כנגד שבטי ישראל, גברו הקולות בקרב שבטי ישראל לאיחוד כולל תחת הנהגתו של מלך אחד. שאול משבט בנימין נמשח למלך הראשון. אחריו עלה למלוכה המלך דוד, בן שבט יהודה, השבט הגדול וככל הנראה החזק מבין שבטי ישראל באותה עת. דוד המלך הצליח לאחד את שבטי ישראל תחת שלטונו ולכונן ממלכה חזקה בכל רחבי ארץ ישראל. כחלק ממהלך איחוד השבטים לעם אחד בממלכה אחת, נקבעה ירושלים כעיר הבירה. בירושלים הקים המלך שלמה את בית-המקדש, שהוכרז כמרכז הפולחן היחידי בממלכה, תוך איסור על הקמתם של מרכזי פולחן אחרים. למשרת הכהונה הגדולה מונה הכהן צדוק, מנאמני המלכים דוד ושלמה.
   הממלכה המאוחדת החזיקה מעמד כשבעים שנה. מיד לאחר מותו של שלמה המלך, בשנת 928 לפנה"ס לערך, התפצלה הממלכה בין ממלכת יהודה, שכללה את שבטי יהודה ובנימין, תחת שלטונם של צאצאי המלך דוד, לבין ממלכת ישראל, שכללה את יתר השבטים תחת הנהגת מלכים משושלות משפחתיות אחרות.
   ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה"ס בידי המעצמה התורנית אשור. חלק ניכר מאוכלוסיתה הוגלה ובכך נסתם הגולל על ההיסטוריה של עשרת שבטי ישראל. חלק מאלה שנותרו בארץ נטמעו בשבט יהודה. חלק אחר התמזג, ככל הנראה, עם האוכלוסיה שהיגרה או הוגלתה לשומרון והיווה בסיס להתהוותה של עדת השומרונים, שעיקרי אמונתה קרובים ליהדות.
   את ממלכת יהודה, ממועד כינון המלוכה ולאורך כל תקופת קיומה, הנהיגו שתי שושלות משפחתיות – בית דוד ובית צדוק. בית דוד היווה את משפחת המלוכה שניהלה באופן רשמי את המדינה ובסמכותה היו מדיניות חוץ, צבא וביטחון, גביית מסים וכדומה. בית צדוק, על שם הכהן הגדול צדוק, היווה את ההנהגה הרוחנית – דתית. מפעם לפעם היה קם בעם נביא או מנהיג רוחני דומה, צועד לקדמת הבמה, מוכיח ומשפיע בזכות אישיותו, מנהיגותו והכריזמה שלו, וכמובן הודות לאמונתו שהוא נושא את דבר האל ויכולתו לשכנע בכך את שומעיו.
   בתחילת המאה השישית לפנה"ס, הסתבכה ממלכת יהודה עם המעצמה העולמית התורנית החדשה, בבל. כתוצאה מכך נחרב בית-המקדש הראשון וההנהגה והצמרת הלאומית, הכלכלית, התרבותית והדתית של ממלכת יהודה הוגלתה לבבל. ממועד זה ואילך נדחקה השושלת המלכותית הצידה ומאז לא חזרה למרכז הבמה היהודית.
   בבבל פגשו היהודים הגולים מקדשים מפוארים ומבנים אחרים, בגודל עצום וכמעט בלתי נתפס, והיו עדים לעושר ולהצלחה האדירים של המלכות הבבלית. נוכח כל אלה ערכו בני העם היהודי הגולה חשבון נפש. מתוך שפלות מצבם הזדככה האמונה היהודית והתחזקה כאמונה מונותאיסטית מוסדרת וערוכה. תחת לאבד את אמונתם ולהיעלם מעל דפי ההיסטוריה, כפי שקרה לשבטי ישראל שהוגלו על-ידי האשורים, התגבשו צאצאי שבט יהודה בתקופת גלות בבל לעם היהודי הדבק באלוהי ישראל באופן בלעדי. 
   מספר שנים לאחר מכן פינתה בבל את מקומה למעצמה העולמית החדשה, פרס, שהקימה אימפריה עולמית חדשה וכבשה מלכויות, עמים ושבטים בהיקף עצום. כחלק מן התפישה של שליטי פרס את עצמם כאלים וכמלכי מלכים, הם הסכימו לקיום מלכויות ואוטונומיות לאומיות תחתיהם, ואף גילו כלפיהם סובלנות דתית, ובלבד שהמלכים והעמים אלה שמרו אמונים לשלטונם. השלטון הפרסי מצא בבני העם היהודי הגולים, המשכילים יחסית אך חסרי השאיפות הלאומיות, משענת נוחה לצרכיו. השליטים הפרסיים גייסו משורות היהודים לוחמים, פקידים ושרים ואיפשרו ליהודים לשמר ולטפח מוסדות קהילה, תרבות ודת עצמאיים. ליהודים שרצו בכך הותר לשוב מבבל לארץ ישראל ולהקים מחדש את בית מקדשם בירושלים. לאחר שיבת ציון והקמתו של בית-המקדש השני נותרה השושלת המשפחתית של כהני בית צדוק בעמדת הנהגה בלעדית של העם היהודי בארץ ישראל. הכהן הגדול נעשה למנהיג הרוחני - לאומי, סמכות עליונה ומכרעת כלפי פנים בכל תחומי החיים וגורם מייצג כלפי חוץ, מול השלטונות, ומול קהילות היהודים ברחבי העולם.
   בשנת 334 לפנה"ס החל אלכסנדר, מלך מוקדון, במסע מלחמה נגד האימפריה הפרסית, מסע שבתוך שנים ספורות הביא להתמוטטות האימפריה הפרסית ולהקמתה של אימפריה הלניסטית במקומה. ארץ ישראל נכבשה על-ידי אלכסנדר בשנת 332 לפנה"ס והפכה לחלק מהעולם ההלניסטי.
לאחר מותו של אלכסנדר התפרקה האימפריה שהקים לממלכות הלניסטיות, שהעיקריות שבהן הן סלווקיה (סוריה), מוקדון ומצרים. סלווקיה ומצרים נלחמו במשך מאה וחמישים שנים על השליטה בארץ ישראל, מלחמות שזכו לשם המלחמות הקולאו-סוריות. בשנת 202 לפנה"ס, במלחמה הקולאו - סורית החמישית, כבש מלך סלווקיה, אנטיוכוס השלישי, המכונה הגדול, את ארץ ישראל מידי מצרים.
   העידן ההלניסטי הביא עימו הגירה של יוונים (תושבי יוון, מוקדון, איי הים האגאי ואסיה הקטנה, שחלקו את התרבות ההלניסטית במשותף, נתפשו על-ידי עמי המזרח כיוונים) לכל רחבי המזרח הקדום. יוונים אלה הביאו עמם את מנהגיהם ותרבותם, והקימו ערי פוליס שהתנהלו כמו ביוון, והיו איים של תרבות הלניסטית. ברחבי המזרח התגבשו שלוש שכבות של אוכלוסיה: הראשונה – יוונית, שהכילה אנשים ממוצא יווני שהיגרו למזרח; השניה – מתייוונת, בני המקום שאימצו את התרבות ההלניסטית; השלישית – בני המקום שנותרו נאמנים לתרבותם המקורית, לרבות שפה, אמונות ומסורת, מנהגים ואורחות חיים. שכבת אוכלוסיה רביעית ויוצאת דופן היתה היהודים, שכתוצאה מהגליות בכפיה והגירה מרצון הקימו בכל רחבי המזרח הקדום קהילות יהודיות, תוך שהם שומרים על מנהגים, אורחות חיים ותרבות נפרדת, אם כי משתפים פעולה עם יתר שכבות האוכלוסיה ומשתלבים איתן בתחומים מסוימים.
   בחבל יהודה, בליבה של ארץ ישראל, המשיכו הכהנים הגדולים מבית צדוק להנהיג את העם היהודי ולעמוד בראשו. לצד הכהן הגדול התקיים מוסד הכנסת הגדולה, שהורכב מזקני ונכבדי העם, אך היה זה כנראה גוף חסר סמכויות של ממש, שהיה נתון להשפעתו ואולי אף לשליטתו של הכהן הגדול. במהלך הזמן, חלו תמורות חברתיות וכלכליות בקרב היהודים בארץ ישראל ובעולם. המרכזיות שבהן היו התייוונות, התפתחותה של שכבת החכמים בארץ ישראל, וצמיחתן של הנהגות מקומיות בקהילות היהודיות בעולם, הנהגות שלא התבססו על מעמד הכהונה. תמורות אלו ערערו את מעמדה של משפחת הכהונה השלטת ביהודה.
   במעמד הכהנים בכלל ובמעמדו של הכהן הגדול בירושלים בפרט, התחולל כרסום הדרגתי שהתפתח למאבק גלוי על ההנהגה בין כהני בית צדוק למתייוונים, כשברקע מנסים החכמים לבסס את מעמדם. בתקופה המתוארת בספר הגיע מאבק זה לשיאו.  
לייבסיטי - בניית אתרים